בתיעוד של מצבות המתים - נגעתי בחיים.
בחיים מלאים שהיו בעבר, דרך מילים וציורים על אבן - מה שנותר.
ומשהו בחיים שלי נינגע.
מתוודע להיסטוריה, למרחבים, לסיפורים שפועלים בי ועליי. חלקים נרחבים בתודעתי היהודית נולדו והתעצבו כאן. מאות שנים של חיים מלאים, מגוונים, משומרים ומשתנים, שעדיין פועמים בעורקיי.
מקבל פרספקטיבה, שנעשית מאוד מוחשית כשמנסה לפענח מילים חקוקות שעברו ארבע מאות חורפים וקיצים. לעיתים ברורות, לעיתים מטושטשות ושחוקות ועדיין - בשפתי, מובנות.
פוגש את המוות, בצורה משומרת חלקית שחורזת את הזמן, ומנכיחה שהוא כל העת כאן.
חלק מקרקע הקיום שביומיומיות נדחק לשוליים.
לתעד, לשזור חוטי עבר נקלשים בהווה יציב למען עושרו ועושר עתידו.
ולחיות, לשבועיים, בעיר שפעם שקקה חיים יהודיים,
ועכשיו ריקה. להתפלל בבית הכנסת גדול שיכול להכיל מאות, לבד. ובשבת עם שרידי קהילה, במניין מצומצם.
ולפגוש אנשים, שחלקם כבר עשרות שנים מקדישים זמן ומרץ כל קיץ, ותמיד מאירי פנים ומשתפים מרוחב ידיעותיהם. מרחיבים אופקים.
