חודש עבר מהחזרה לארץ מהמשלחת.
ואני מנסה לחשוב מה המסע נתן לי.
אחד הדברים שאולי קצת הכחשתי לפחות במחשבתי, זה השליחות. קצת ערערתי בשליחותי, אך תוך כדי המסע ולאחר סיום המסע התוודעתי לחשיבותו.
בית הקברות נקרא גם בית החיים, וזה סיכומה של שליחות.
הגענו למקום הפוך מצבות במטרה לתעד את הקהילה היהודית הרחבה שהיתה, מקום שלא היה ידוע הרבה על חייהם של הקבורים בו.
בשבועיים של עבודה פיזית ונפשית, עבודה שבה יד אחת אוחזת באֵת חפירה לחשיפת המצבה והיד השניה אוחזת בעט הכתיבה לשם תיעוד וזיכרון.
המקום תועד, נוקה וסודר מחדש. תיעוד לשם חשיפת אנשי הקהילה בעיירה בוצ'אץ' ופועלם העולה מתוך הכתוב על המצבה. עשייה זו היתה נדבך ממשי ומוחשי ללימוד מתוך תיאוריו של עגנון בספריו על הקהילה היהודית בבוצ'אץ'. על פי דבריו קהילה זו היא בבואה לכל קהילה וקהילה באירופה. הממצא המוחשי והממשי היה בית הקברות של הקהילה.
לפני יצאתי למשלחת הרגשתי ניכור עין מסביבתי כלפי המשלחת והמסע, לא ראו בכך חשיבות. אך ברגע שפורסם בתקשורת על המשלחת וחשיפת התגלית (לעיל), היחס של החברה השתנה כלפי המשלחת והשליחות שבדבר, מניכור לטפיחה על השכם, אנשים התחילו להביע התעניינות במשלחת ופועלה.
אני עדין לא מבין למה. מה ההבדל, לאדם הממוצע, לפני פרסום התקשרות ולאחר הפרסום.
תחילה אני שואל את עצמי, אך גם מפנה את השאלה כלפי אותם אנשים שניכרו עין לפני מציאת הקבר, שאלתי היא, מה הסיפור הגדול?? ז"א מה אכפת לאדם הממוצע מקברה של אמו של עגנון? ומה אם אומר לו שקברה של הבת של 'מנחת החינוך' קבורה שם? מה יתחולל בנפשו של האדם הממוצע? ראוי להזכיר שקברים אלו מתווספים למספר גדול של קברי רבנים שנחשפו בתיעוד.
הבנתי את כוחה של התקשרות, כמו בית הקברות שהפך לבית החיים בעקבות המשלחת, כך גם פרסום התקשורת. אני אומר את הדברים לטובה וכן לשם דרישת האדם הנחשף לפרסום.
אני עדין תמה על ה"באזז" שנוצר. מה אומר לי חשיפת הקבר של אמו של עגנון, תשובה יש לי, אך תשובה זו משתלבת בעצם המסע והשליחות.
רשמים מרכזיים אני לוקח מהמסע:
- בעקבות תיעוד בית הקברות (שבתוכם פרסום מצבת אמו של עגנון) נחשפתי למספר רב של מצבות, לכל מצבה יש את האפיון והייחודיות שלה, עיטורים, מלל וכן מבנה המצבה המאפיינים את האדם הקבור בה. בעקבות כך למדתי משהו על הקהילה ובפרט על האדם באותה עת ומדברים אלו לקחתי ולמדתי לחיי;
- שפה – על מצבה ממוצעת יש כיתוב על האדם הקבור בה, המתאר את פועלו וחסדו. דבר שעורר בי התפעמות, זה הכיתוב אשר על המצבה, שפה עשירה, לרוב שנלקחת מהמקורות, שפה המעוררת רגש והזדהות עם הנקבר. וכך בעקבות הכיתוב על המצבה ניתן ללמוד על הקהילה היהודית, על התרבות שהיתה בעיר, הכיתוב לימד על האדם ואישיותו ועל פועלו.
- קהילתיות – למדתי בעקבות התיעוד על קהילה גומלת חסדים, קהילה הדואגת לצורכי הפרט והכלל, על אנשים שהתמסרו לטובת הקהילה בין במעשה ובין בלימוד תורה ותפילה. דברים אלו נכתבו על המצבה בין בכתב ובין כעיטור (דוגמא לעיטור, זה עיטור הכד המאפיין נדבנים בקהילה).
- יהודי בגולה – על חלק מהמצבות מתואר מקרי מוות ורצח של יהודים בידי ערלים ומאידך גיסא מציאת מצבות של אנשים משפיעים בקהילה ובאזור, כדוגמת מצבתו של ראש המזרחי של גליציה בוקובינה. מכאן למדתי מה זה 'להיות יהודי' בסביבה זרה, מצד אחד קושי וסכנה שמרחפת, מצד שני אומץ ותעוזה.
מבחינתי המסע לא נגמר, אמשיך ללמוד (ובעז"ה בהמשך ללמד) על הנס, אמשיך ללמוד גלות-גאולה, אמשיך ללמוד על חיי הקהילה היהודית.
לסיכום: אחזור לראשית דבריי, בית הקברות הפך להיות בית החיים במובן הרחב.
שמות אנשים שאבדו, עכשיו ידועים ומתועדים. וכך בעקבות פועלה של העמותה, ניתן לצאת למסע אישי בעקבות הקהילה היהודית באירופה, וכן לחפש אחר קרובי משפחה הקבורים בגליציה ובוקובינה.
