בוצ'אץ' תמיד הייתה קשורה בי...

בוצ'אץ' תמיד הייתה קשורה בי. לא היה הדבר רק מפני סיפוריו של עגנון עליה אלא משום אם-סבי שעלתה ארצה משם. אכן, בשבילי בוצ'אץ' היא ממש 'שם', אי רחוק, עלמותי, עזוב ונעזב. לא הייתה בוצ'אץ' בית הולדתה של סבתי, מעין מקום המונח לשעשוע הזכרון ולהרווית הלב, אלא מקום קשה ונכזב, מר ורווי כאב. סבתי, ציפורה, אישה חולה הייתה, אישה שחלתה מן השואה שעברה אי-שם על גדות הירקון התל-אביבי. ועבורי תמיד הייתה בוצ'אץ' מקום אחר, אבן שלהפכה לא כדאי.

והנה לפתע הונחה בוצ'אץ' על ידי, כדבר האבד בפינת הרחוב. אך הנפש מצודדת עצמה, ממאנת להרים את המשא (מסע), יראה מן השדים האורבים בחורבה ומן הליל שטוף השדים. ובנגיעה שקטה, ביד בטוחה, חבקתי את בוצ'אץ' לחיכי, הבאתי עצמי אל תוככיה כדי לדור בה מעט. משהו דוחף את הגוף ללכת ולפסוע, ללטף בידיים את האבנים.

לא חולי ומחנק מצאתי בה, אלא נהר זורם ושמש מלטפת, ואבנים רבות העומדות כמצבות – לא של פרסונות אלא של קהילה שלמה, הוויה חיה ומתנועעת. ונפשי התמלאה גם היא מן הטוב והירוק של בית הקברות למראה מצבותיהן של אבותי, למראה השורשים הנאחזים בגיר ובשיש.

פַּעַם חָיְתָה בּוּצַ'אץ',

הַיּוֹם אֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ

כְּמוֹ סֵפֶר

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

עמר גאלדור
Omer